יום שלישי, אני הולך ברמת אביב בדרך מהאוניברסיטה לכיוון ביתי במעונות, אני עובר על יד קו 55 שחוצה את הכביש הראשי, ואני נזכר שכמעט ואיבדתי את חיי בכביש הראשי הזה. אני נזכר כיצד החיים חלפו לנגד עיניי כאשר ניסיתי להציל חתול שחור מלעבור את הכביש.
באותו יום שלישי, מילאתי כרטיס הגרלה של הלוטו וכאשר הופתעתי לגלות שלא זכיתי במיליון, לקחתי את הטופס קימטטתי, קרעתי והשלכתי אותו לפח. בעודי מתבונן בטופס נח יחד עם כל משפחת הזבל החדשה שהביא על עצמו, שמעתי רעש מוכר, הרמתי את ראשי וראיתי את מורן. אחח מורן האהבה המתוקה שלי, המוטיבציה שלי והסיבה להמשיך לחייך. ראיתי אותה צועדת בצד השני של הכביש עם אחותה הגדולה, נבהלתי, הדופק החל עולה, הדם מתחיל וזורם בגוף בקצב אחר, המוח שלי החל להפריש חומר שעושה אותך מבולבל, מן חומר שגורם למילים לא ממש לצאת כמו שתכננתי. הסתתרתי מאחורי עמוד חשמל וקפאתי במקום. חשבתי מה הסיכוי לראות את מורן בצד השני של הכביש ודווקא עוד ביום שהפסדתי ללוטו. למה התיק הזה נופל עלי באמצע היום, מה זה אומר בעצם. במה “זכיתי” לראות אותה צועדת בטבעיות וכמה שקל לה עם ההליכה של מלאת הבטחון, כשאני סתם שם, עומד בין קו 55 לרחוב מטלון.
אמרתי לעצמי למה אני לא יכול פשוט לנשום עמוק לצבוט עצמי שניה, להוציא אויר ולגשת אליה? למה זה קל עם כל אחת בעולם ואיתה לא, החרמנות יצאה לי ממנה כבר.
מורן עדין הולכת ואחותה גם, שתיהן צוחקות, שמחות עם שקיות הבגדים והגזרה דקה שתמיד מגיעה עם ג’ינס צמוד, ואני.. אני עדין שם מאחורי העמוד. אני לוקח נשימה לראותיי ומוציא אנחה גדולה, פוקח את עיני ומתמקד במטרה, מפשיל חולצה, מסדר את השיער, בודק שהמעיל עומד כמו שצריך ומתחיל ללכת קדימה לכיוונה, מורן בינתיים לא יודעת שאני מאחור, שאני מכין עצמי בשבילה ושהיא האחת שלי. בדרך כשאני צועד אני מדמיין אך אני זוכה בלוטו בשבוע הבא, ואז אני לוקח אותה לשבוע בברלין או ברצלונה, כדי שהיא לא תוכל יותר לברוח, שתהיה “תקועה” איתי, שתהיה לי את ההזדמנות שתתרגל אליי שוב. הכל נראה שונה כשאתה בחול, השמיים יותר כחולים, האנשים יותר נחמדים, האופורייה חוגגת באויר, ואולי זה הסיכויי האחרון שלי.
אני רואה אותה צועדת קדימה ומולה הולך מישהו גבוה מחוייך, היא ניגשת אליו ומחבקת אותו, הוא היה קצת יותר גבוה ממני, השיער שלו יותר שחור אבל הוא לא הרגיש מה שאני מרגיש. מורן מחבקת את הילד המגודל הזה שמפליק לה ותופס לה את התחת בבעלות משתחצנת, ואני…אני לא זוכר כיצד הגבתי, כנראה שהיה לי כזה בלק אאוט שמן הסתם הדחקתי מהחיים שלי את כל הסיטואציה. כשהתעוררתי, הם עדיין מתחבקים ואני חושב לעצמי, מה את עושה?? הוא סתם זין גדול וזה הכל, במקום שאני ואת נדבר, נקבל את האינטימיות, שנבין אחד את השניה, מה הסטיות, תזיעי מעליי, ונחטט אחד לשני בראש… במקום זה את צריכה שהוא יחטט לך במח עם הזין שלו, אין לו כלום.. כנראה שקצת הגזמתי עם תאור הבולבולון הקטון של הילדון הטמבלון, אני בטוח שיש לו זין קטן… זה קשה, קשה לצפות מהצד, סצינות כאלו גרמו לכל הגבריות שלי להשפך לביוב בצידי הכביש שבטח כבר מלא בכל מיני מגבונים, כי ככה מנגבים את התחת היום…אני כמו אידיוט ממשיך וצועד לכיוונה, העיניים שלי פקוחות אך אני לא רואה כלום, אני הולך במצב אוטומט ואני עדיין לא מבין שאני בדרך להיחנק, אני משער שהחוייה הנוראית הזאת רק התעצמה כאשר “זכיתי” לראות את אחותה מחייכת חיוך שמאשר את הבחור או הפמוט החדש, ומה שקרה לי בהמשך.. הדמעות מתחילות לרדת וחנוק קצת בגרון, הוא נושק לה בפה והיא מחזירה חיוך ונשיקה, אני קופא במקום. החיוך רק מאשר את זה שהיא שמחה, שהיא במקום אחר, והבטן שלי מתחילה להתערבב, הבחילה שעוד מעט יוצאת מהקיבה דרך הגרון אל המדרכה ועל הנעליים החדשות. שיר אחות של מורן מרימה את ראשה כמו איזה אייל מפגר באפריקה החש בקרבה סכנה, והיא רואה אותי, היא רואה אותי עומד שם בצד ומקיא את כל החיים שבניתי לעצמי. בהפוגת הקאה ראשונה, אני מרים את ראשי ומסתכל בענייה של שיר, זו היתה שניה ארוכה, כאלו היא דיברה איתי עם העיניים שלה, אמרה לי תשחרר גבר, תשתחרר. באותו רגע ראיתי כיצד החיים שלי משנים כיוון, אני זוכר שבאותו זמן חשבתי שאם הייתי יכול, הייתי חוזר בזמן אולי… מנסה להציל את החתול השחור. מורן עדיין מתחבקת עם מישהו ואני הולך במעגלים….במשולש האהבה…. אין משולש, יש אהבה+מטומטם שצופה ואוכל/מקיא את הלב מהצד….!!
