The Blog.

צייר לו שפם כי הוא לאט לאט הולך ונעלם. כל אחד שמוכן להקשיב, כל אחד שנמצא מסביב, כל מי שנמצא קרוב, וכל מי שיושב רחוק

קוראים לי אדם, זה היה ביום אחד, אני לא זוכר מתי..אני עוצר עצמי לשניה מנסה להירגע, הנשימה שלי מהירה.. אני מרגיש שאני נחנק, הלב שלי

3 שנים, 3 שנים זה זמן,  יש ימים שנמתחים ומתארכים ויש חודשים שמתנגשים, מתערבבים אחד בשני ומתקצרים.. בתוך כל הזמן הזה מעכלים, מכילים את העולם

איפה הבית, איפה האדמה, איפה השטח, איפה האזור, איפה הים, איפה ההר, איפה הכוכב, איפה המקום שלי כאן, במקום הזה. אני מנסה להבין איפה אני,

היא שכבה בצד של המיטה ואני לידה, מביט בתיקרה. אני מסובב את ראשי שמאלה ורואה את גבה חצוי בין האויר לשמיכה, נושם ומחזיר באנחה את

נגמרו לה המילים. היא כבר אינה מסוגלת לתאר כמה אני מטומטם, אז במקום היא זורקת עליי צלחות בחלל. הצלחות עפות באויר, הראש שלי מתחמק מכל

“תביא תכסף, תביא תכסף עכשיו”… “מה זה מה אתה עושה??”, “מה?!?! מה זה נראה לך, זה שוד, תביא את הכסף א..א..אם לא אני יורה פה

“אז מה אנחנו צריכים לעשות שמוליק??”, “ואללה תשמע, אנחנו, מה שצריך לעשות זה לקחת את השקיות האלו ולשים אותם כאן, על המשאית”….”כן אבל אחרי ששמנו

“בוקר טוב עולם” אמרתי אך שנכנסתי למסעדה, בינתיים עולם הבן זונה ניקה את השולחנות.. כשנכנסתי,עולם הכין את המסעדה לפתיחה ואז הוא אמר לי: “אתה יודע

אני לאט לאט רואה אך אני נדפק, זה הכל בגללה, אני יודע שזה רק עשה לה טוב לראות אך דופקים אותי כל הזמן, היא יושבת

יושב מחכה למוזה שתיפול עלי. כל החתולים ישנים מתחת למכסה המנוע של המכוניות בחוץ ואני מחכה למוזה שתיפול עלי, אנשים זקנים חופרים בפחים בשלוש בלילה

הייתי אז בכיתה ה’, ילד קטן והעולם יפה.. אני זוכר כיצד אני מחכה לאמא שלי שתבוא ותאסוף אותי מן המועדון. אז בדיוק היה את החופש

שלום בחילה ובוקר טוב לאהבה, זה מה שחבר שלי היה אומר, בימים קשים זה מזכיר לי רכבת הרים כי כמות העליות מעולם לא היתה שווה

אני זוכר את הפעם הראשונה שקניתי לאמי מתנה, הייתי אז ילד קטן ,בן שבע. בדרך לבית הספר חלפתי על יד חנות שעונים גדולה, בחנות ראיתי

הטביעה בי חותם ועשתה פרסה, בינתיים אני טורף את ציפורניי כשאני ממתין לבשורה. אני כבר גור גדול וגן החיות ממשיך, הרעמה מתחילה לגרד מעל הגרון

שבת, אני קם בבוקר יורד במדרגות, אני כבר רגיל שכאשר אני יורד הכלבה השחורה שלי, לולה קופצת עלי מלקקת אותי ולפעמים משתינה על הריצפה מרוב

“איזה חוסר מזל היה לי היום”, כך אמרה ילדה בת שבע עשרה כאשר נסעה מאחורי באוטובוס. היא התחילה לספר על כיצד נשפך לה שוקולד על

חבר שלי עבר למקום אחר, הוא מריח את הריח שאני לא מסוגל, פגשתי אותה אתמול ברחוב ממש ליד הסופר איפה שקניתי מגב לדירה החדשה שלי.

תחילתו של בוקר, השמש מחממת את המים וממיסה אותם חזרה אל השמים, הרוח נעה באטיות בין הרחובות הצרים, שורקת לאנשים לצאת החוצה אל הרחוב. המון

נשבר.. תמיד נשבר כי הוא משקר והוא לובש פנים של ליצן. אני עדיין כאן מביט בפניו ורואה כיצד הוא מתעתע ואך שהוא מחליף כובעים, זורק

אוי גולדן רינג של מחשבות.. מי רצח אותה? מי היה קרוב לסוף? אוי גולדן רינג של מחשבות שאסר עלי להיות ולראות..זה רק אתה אני וכולם

אם היה לי חדר סגול… כשהראש עמוס במחשבות ויש את הצורך לשנות, לשנות כיוון לשנות מחשבה ולנסות להתחיל הכל מהתחלה. הלואי שיכלתי להתחיל מחדש לבטל

יום שני, אני בטיסה במטוס פרטי. היו לי כמה קשרים מעניינים השנה שהביאו אותי לטוס במטוסים פרטיים, במטוסים משונים. חלקם היו מאובזרים בעורות משנות השמונים,

היינו קבוצה גדולה של אנשים. אני זוכר שהייתה התכוננות גדולה לקראת העניין, לא היה ידוע אם ייפגע או לא ייפגע. הייתי מבולבל מאוד, כל מיני

3 שנים, 3 שנים זה זמן, יש ימים שנמתחים ומתארכים ויש חודשים שמתנגשים, מתערבבים אחד בשני ומתקצרים.. בתוך כל הזמן הזה מעכלים, מכילים את העולם

לכל אחד יש הכל, מה הקול שלך? לכל אחד יש עור, מה האור שלך? לכל אחד יש מקום, מה היקום שלך?

הפנים שלי בראי, אני רואה אותם מולי מביטות בדמותי, האם גורלם הוא מקרי. החדר מונח מאחורי והסביבה משתנה ללא הרף, נראה שהמנורה שם תלויה בין

מי אמר שהוא לא קיים? יוסי טען שמי שלא נמצא איתנו לא קיים.. ואני, אני הסתכלתי בינתיים על שירה סופרת את הכסף שנכנס במשך היום

יום שלישי, אני הולך ברמת אביב בדרך מהאוניברסיטה לכיוון ביתי במעונות, אני עובר על יד קו 55 שחוצה את הכביש הראשי, ואני נזכר שכמעט ואיבדתי