צייר לו שפם כי הוא לאט לאט הולך ונעלם. כל אחד שמוכן להקשיב, כל אחד שנמצא מסביב, כל מי שנמצא קרוב, וכל מי שיושב רחוק שיתקרב וינסה להביט בפרטים הקטנים, בקמטים ובשערות הלבנות שצצות ומופיעות עם כל הלחץ שחג לו מסביב. תמיד חשבתי שהאדם שבתמונה עומד מאושר עומד הוא עצמו אדיר ומהודר, חשבתי שהכל מסביבו חי ונושם, שכולם שמחים, מחייכים, מאושרים מתנהגים כמו יודעים לאן הם הולכים. חשבתי שהתמונה מראה לי מציאות, מראה לי שקיעה מראה לי זריחה, מראה לי את הגשם ואת האדמה, חשבתי למה המציאו את המצלמה, חשבתי על האנשים המצלמים, חשבתי שזו עוד דרך לנסות ולתאר בריאה, לתאר חוויה של הוויה מופלאה, חשבתי שהמצלמה היא עוד כלי לתאר משהו טוב ונפלא, חשבתי על האור ועל העננים, איך שהם חותכים את השמיים ונופלים על המים במין צבע טורקיז סגלגל מלווה בכחול אפרורי רומנטי שכזה. חשבתי איך שהרוח נושבת במעגליות מסויימת ועל איך שהגלים מתנפצים כאשר הם מגיעים לסלעים בחוף, חשבתי על החול כיצד הוא נעים ומצמרר את כפות רגלי, על איך שהרגל שוקעת אל החול כשאני הולך קרוב למים, חשבתי על כל הדברים היפים שמאטים לי את הלב ומאיצים לי את הדופק גורמים לי להתרגש לעצור ולבהות, פשוט להיסתכל מבלי לחשוב מבלי לדאוג, רק להקשיב לאוויר נכנס ויוצא, לראות את הגל מתקרב ולראות אותו מתרחק, לראות את השמש כיצד היא מנשקת את הים כשהיא שוקעת אל המים וכיצד עולה חזרה אל השמיים, חשבתי על איך פעם אהבתי לפרוס את הידיים, להרים אותם גבוה, הכי גבוה שאני יכול פשוט להימתח ולרדת חזרה. ככה חשבתי…ככה חשבתי פעם.
