“איזה חוסר מזל היה לי היום”, כך אמרה ילדה בת שבע עשרה כאשר נסעה מאחורי באוטובוס. היא התחילה לספר על כיצד נשפך לה שוקולד על החולצה וכמה היום הזה גדוש בחוסר מזל. היא המשיכה בסיפור בזמן שהן, היא וחברה שלה נוסעות אל בית הספר בקו 56 למבחן בגרות בלשון. הילדה אמרה כמה היום הזה הוא פשוט חסר מזל וקשה, או.. “לא בא לה בטוב”. זה גורם לי לחשוב אם גם אני הייתי ככה פעם בגיל שבע עשרה? מתבאס על לנגב את התחת בשירותים, מוצא את הדרך היצירתית להוציא את כל הבאסה מכל דבר פשוט…אני יושב באוטובוס, הראש שלי מוצמד לחלון, העיניים שלי עצומות ואני מאולץ להאזין לחוסר המזל של הילדה המעצבנת. בעצם מה שגרם לי להגיע לאוטובוס המקולל הזה הוא.. כי התעוררתי מוקדם ביום שישי או שבעצם לא ישנתי בלילה בכלל, הייתי אצל הבחורה והתחלתי פותח את הלב שלי בדיוק כמו שחבר טוב שלי טען שעלי לנסות, הוא אמר לי: ” אתה יודע למה אתה לא בקשר עם מישהי?! בגלל שאתה לא נפתח רגשית”. אז לקחתי לצומת לבי את ההארה וכך עשיתי התחלתי שופך את לבי, נפתח רגשית ומנסה לשמור על טקט מסויים במילים על מנת לא לקרוע את החוט הזה שמחבר בין האהבה לאובססיה, ניסיתי לומר לה כמה שאני חולה לה על התחת או אם להשתמש במילים שיוצאות לי מתוסבכות: ” אני אוהב אותך” , ולא סתם… ניסיתי לומר לה מה אני מרגיש, אך אני מרגיש וכמה שהיא חשובה לי.. היה לי קשה לשתף אותה בכך שאיני יודע כיצד אני ממשיך את החיים בלעדיה..ממש הרגשתי שהיא נמצאת בשבילי ואני בשבילה, שבניתי בראשי סיפור של חיבור קוסמי, אהבת אמת, סיבה בעלת מטרה מקדשת וכל החרא הזה… אך כמה קשה לי “איזה חוסר מזל”, ואז הבנתי שאני הילדה המעצבנת באוטובוס, מתלונן על החוסר שלי כמו כולם.. אני כזה טמבל, מנפח כל דבר לבלון מלא בזבל עד שהוא מתפוצץ לי בפרצוף, וכל המיץ מטפטף לי על הפנים ואני לא מצליח לפתוח את העיניים כי כל המיץ זבל תקוע לי בין הריסים, כל הזבל נכנס לי לפה ואני מתחיל להקיא אותו לאיזה סיפור קצר…בחורה יפה אני יפה, את משוגעת אני פסיכופט, זה לא חשוב..תחשבו טוב.. יהיה טוב.. החיים יפים, שיהיה לכולם בהצלחה בהמשך עם המון אהבה.
