מי אמר שהוא לא קיים? יוסי טען שמי שלא נמצא איתנו לא קיים.. ואני, אני הסתכלתי בינתיים על שירה סופרת את הכסף שנכנס במשך היום לקופה של המסעדה. אני עובד במסעדה הזו עוד מעט חמש שנים והתפקיד שלי הוא להיות אחראי על שולחנות שש, חמש ושמונה. יש לי את הלקוחות הקבועים שלי וכל מני חדשים שתמיד יושבים אצלי בשולחנות. לא סתם כתוב בעיתון שהמסעדה שלנו היא הטובה ביותר בעיר. המסעדה ממקומת באזור תל אביב על יד הרכבת בכדי שיהיה אפשר להשאר כמה שיותר ואז ישר לברוח מהר לפני השעה שתים עשרה. צחי שעובד איתי ואחראי על שולחנות שתים עשרה, שלוש ותשע, תמיד אומר שהבעיה בתחבורה הציבורית היא שרק האנשים הפשוטים נוסעים בה, שאלתי אותו על מה אתה מדבר צחי ומה זה קשור לסיפור עכשיו, אז הוא ענה שלוקח לו להגיע לעבודה בבוקר שעה וחצי והוא גר במרחק של רבע שעה בלי פקקים. צחי אומר שביום שהעשירים יתחלו ליסוע בתחבורה ציבורית, יהיה זה היום המאושר ביותר בחייו, כי אז הוא ידע שהחיים יפים. צחי טען שאם העשירים יסעו בתחבורה הציבורית אז הזמן שיקח לו להגיע לעבודה יתקצר לעשרים דקות, כמו בחול המועד פסח כשכל העבדים נשארים לנקות בזמן שכל שאר העשירים טסים לחו”ל. צחי אמר שבתקופה הזו כמעט ואין מכונית על הכביש, כי מה…? איזה עשיר כבר יהיה מוכן לבזבז שעתיים וחצי של זמן יקר מיומו על נסיעות..ועוד לעבודה. צחי היה נראה קצב עצוב בזמן האחרון, נראה לי בגלל שחברה שלו מיכל עזבה אותו בשביל מישהו אחר, מישהו עם אוטו שחור ומבריק. ביום שני אחד היא פשוט קמה והלכה, צחי שבדיוק חזר מהעבודה, נכנס למטבח וראה פתק גדול על המקרר. מיכל ידעה שאך שהוא מגיע הביתה, הוא ישר פותח את המקרר, למרות שהוא טוחן כל היום חמוצים ופיתות במסעדה. במכתב היה כתוב: “מצטערת אני עוזבת.. אל תנסה לחפש אותי”.יום אחרי זה, צחי לא בא לעבודה, הוא ישב על הספה בביתו וראה טלויזיה. אני וצחי הינו משחקים כדורסל ביחד כל יום שלישי, הוא אף פעם לא היה מפספס משחק. כשהתקשרתי אליו לבדוק למה הוא לא במגרש.. הוא לא ענה, אז תיארתי שהיום החדש הזה בא ומשהו בטח קרה. במסעדה עבדה ליטל, שהיא היתה עוזרת שף והשף יוסף שלא היה באמת שף אלה עוזר של איש חשמל שהיה מתקן עמודים באזור גבעתיים בימי חול בין ראשון לחמישי. היה את סלבה, מהנדס אלקטרוניקה, עולה חדש מרוסיה שבקושי ידע לדבר עברית והוא היה אחראי על הסלטים. היתה תרצה, שהיתה פעם מורה והיום היא מכינה המבורגרים. היו המון אנשים שעבדו במסעדה והמסעדה תמיד היתה מלאה במגוון אנשים שמחים.
פעם אחת נכנס איזה לקוח מעצבן למסעדה, הוא טען שהאוכל לא לטעמו ושהשרות מתחת לכל ביקורת.. הלקוח דרש מיד לראות את המנהל. “טוב”..אמרתי ללקוח, הסתכלתי על סלבה ועל השומר בכניסה, והתחלנו בחיפוש אחר המנהל, שאלנו את ליטל ואת יוסף השף, פנינו לכל העובדים שהיו במסעדה ושאלנו אותם, מי המנהל פה? ואיפה הוא יכול להיות?… עכשיו כשאני חושב על זה, מעולם לא היה לי מבחן קבלה או רעיון אישי, לא היו לי תקלים ובעיות, לא היה את ״המנהל״, תמיד הכל עבד, תיקתק ופעל קשורה. התקשרתי לצחי שאז ישב בבית כבר איזה שבוע, עצוב ומדוכא לשאול אותו אם הוא שמע על משהו שמנהל את המסעדה שלנו. צחי ענה שזו מסעדה של אנשים, אין לה צורך במנהל, היא עובדת לבד ואם יש בעיה תמיד אפשר למצוא פתרון, תשאל את הלקוח העצבני למה הוא כועס ותבקש ממנו את התשובה מה יספק אותו, ואני מאמין שכל תשובה שיאמר תתקבל בברכה.. וכך עשיתי פניתי לאדם המתלונן, הבנתי את הבעיה, המתלונן נתן את התשובה, ומיד קיבל את המענה בדיוק כפי שרצה. אני והמתלונן היינו שמחים והמסעדה חזרה לתפקד כרגיל. התקשרתי שוב לצחי לומר לו תודה על העזרה הגדולה ולשאול אותו אם יש סיבה למה הוא לא חוזר לעבודה. צחי ענה שזאת מיכל, היא כבר לא רוצה, היא לא מוכנה להיות איתו כי אמרה שנמאס לה להיות בת זוג למלצר פשוט שאין לו שאיפות בחיים, למרות שמסתבר שלצחי יש מסעדה.
