איפה הבית, איפה האדמה, איפה השטח, איפה האזור, איפה הים, איפה ההר, איפה הכוכב, איפה המקום שלי כאן, במקום הזה. אני מנסה להבין איפה אני, מה אני עושה כאן. היא תאמר לי, לכם, תזרמו, תזרום!! תפסיק לחשוב יותר מדי, מה השתנה לפני עשר שנים ומה ישתנה בעוד עשר שנים. האדם הוא כבר לא אותו אדם, הקול כבר לא אותו קול, המוח שלי הוא כבר לא שלי, הוא פרוץ, מצוץ כזה שמכניס את כולם, אפילו המחשבות שלי כבר לא מעניינות אף אחד, המחשבות שלי כבר לא מעניינות את עצמן, אוסף מחשבות שזרוקות על מי אני ולמה אני כאן, על כל סיפור קצר שנכתב בדם או סתם מריק טוטאלי, מזה שמשעמם או נשבר לי. שלא תבינו אותי לא נכון, אני הנני אדם חייכן, ציני ומסוכן, מסתורי ומיותם שנשאר שנה בגן. אני מרגיש שאני מאחר בשנתיים, הגוף שלי מגיע ורק אז הנשמה, אני משער שאולי זה בגלל האף שלי שנכנס לחדר לפני כדי לבדוק לי את השטח, שלא מסוכן, הוא מריח לי את הדרך, מתרוצץ שר לחדר בסרנדות עמוקות, סרנדות קצרות, כאלה שמזהות כל סכין דוקרת, כל גרגיר חול או פיסת זכוכית מיוסרת, כזאת שמחפשת רק לנעוץ את עצמה בעוד גוף יתום, עוד גוף שתקוע ודורך במקום בלי פתרון. היא עוצרת אותי, ואני חייב להמשיך, זאת לא הדרך שלי, אני רוצה לחזור אחורה, לתקן, אני מצטער, תנו לי עוד נסיון אחרון. זה תמיד עבד לי, הייתי מתבכיין את דרכי ומקבל עוד הזדמנות. כאן אי אפשר, אין מקום יותר לטעיות, הגוף מרגיש את הנשמה כיצד היא יושבת בחוסר נוחות בתוך הגוף. אני מקווה שאת נהנת, אני מקווה שטוב לך, אני מאחל לך רק טוב בפעם המיליון, אני לאט לאט משלים עם המקום שלי ואני לאט לאט משחרר, אני לאט לאט מקבל את מי שאני
