תחילתו של בוקר, השמש מחממת את המים וממיסה אותם חזרה אל השמים, הרוח נעה באטיות בין הרחובות הצרים, שורקת לאנשים לצאת החוצה אל הרחוב. המון צעדים מתווספים בחלל, העצים הירוקים מזדחלים אל האדמה ומנסים לגלות את המים בין החריצים בזמן שהחיות הקטנות מתחילות ללקט מזון. השמש עושה את דרכה אל הרקיע והעננים נישאים עם הרוח, מקררים את הקרקע ומכינים אותה לערב. בין קרני השמש, בין פסי האור הנחלשים, מופיעים פסי חושך, הפסים מעירים את העיניים המציצות בין השיחים, הברק בעיניים זוהר כאשר אור הירח משתקף במי הים. הרוחות משיטות את הגלים, ארמונות החול נמסים אל המים ,הכל בהיר הכל שקט, הכל נעים.החושך בין האור, החושך בתוך האור, חיות הלילה קמות לתחיה, המפלצות לאט לאט יוצאות, ברורות יותר, חיות יותר, ערות יותר. נפער שם החור בין החושך לאור, כל המאיר מצטמצם, הכהה משתלט, היום הופך ללילה ומה שנופל בדרך כבר קשה לראות. כמו זכרון מטושטש, אני צועד בין השורות, מביט לאחור ומנסה להזכר בחיים שהיו לי פעם, אני מביט אל האור ויודע שיש עוד זמן, אני מבין עכשיו מהיכן הסיפורים יצאו, מבין חריצים מטושטשים באדמה, מתוך תהום גדול, מאיפה שקשה לראות. משם יוצאת החרדה, שם הפחד נולד, שם הדמיון משתלט והפחד מתעורר כי בסופו של יום זה רק לילה וזה רק קצת אור שמאיר את הכל.
