נגמרו לה המילים. היא כבר אינה מסוגלת לתאר כמה אני מטומטם, אז במקום היא זורקת עליי צלחות בחלל. הצלחות עפות באויר, הראש שלי מתחמק מכל נגיעה, רסיסים של חרס מתפזרים בחדר, מתפזרים בין קירות לבנים עם מסגרת כחולה. אני מפחד, היינו אז במטבח יווני, במסעדה באזורי חן, שם נפגשנו בפעם הראשונה, הייתי אז שליח ונפלתי עם האופנוע, היא הייתה כזאת חמודה הביאה לי קרח וחבשה לי את הרגל. צלחת לבנה מתנפצת מימין לרגלי, דלת נפתחת בפחד שמצמרר את גופי, אני קולט רגע אחד של שקט במטרה להיזכר בשיר שאהבתי לשמוע, כדי לחזור לתפקד או להביע את עצמי במטרה להישאר שפויי ולא ללכת לאיבוד. זה מזכיר לי איך תמיד אהבתי לכתוב, לשיר שירים, רציתי להיות סופר, תסריטאי ובמקום, אני כאן, מתחמק מכדורים במסעדה. המשטרה בדרך כי היא לצערי יצאה משליטה, ואני צריך לעשות מחדש בגופי תיאום ציפיות על העתיד שצופה לי. בקצב הזה עם כל הפחד והדימיון הפורא שלי עוד יחתך לי העורק הראשי של הגרון. אני חושב כיצד הקשבתי לכל האנשים שניסו לשים אותי במסגרת, במסלול, לשקר, להפחיד ולעבוד לי על המוח, הם עוד ישלמו על זה, הכל מורכב בחיים כמו צלחות בחלל
