הייתי אז בכיתה ה’, ילד קטן והעולם יפה.. אני זוכר כיצד אני מחכה לאמא שלי שתבוא ותאסוף אותי מן המועדון. אז בדיוק היה את החופש הגדול, קייטנה, שמש, חברים טובים, מה יכול להיות יותר טוב מזה? יצאתי מכניסת המועדון נופפתי לאמי לשלום , והיא קראה לי לבוא אליה. התקרבתי לכיוונה, וראיתי שהיא מדברת עם מישהו, זו היתה שיחה שקטה כזו, מוזרה, משהו שעדיין לא נתקלתי בו. האדם איתו דיברה היה איש נחמד עם משקפיים, שניהם בירכו אותי לשלום והימשיכו לדבר. שיחתם היתה במין טון שקט כזה, כאלו שלא רצו שאשמע אותם, או חלילה שמישהו בסביבה יאזין להם. בדרכי לכיוון האוטו שמעתי את המילה מת. פתחתי את דלת הרכב, נופפתי לאיש לשלום, אמי כבר היתה באוטו. שאלתי אותה.. אמא, מה זה מת?? היא שתקה, בטח חשבה אך להסביר ואז אמרה, “זה כאשר אדם שהיה.. אז עכשיו הוא כבר לא נימצא..” אז אני שואל אותה: “מה זאת אומרת לא נמצא, איפה הוא? לאן הוא הלך?” אז היא אמרה: “תכף נגיע הבייתה ואבא יסביר לך הכל”. אבא שלי תמיד רצה להסביר לי דברים כדי שאבין, הוא תמיד התחיל בהרחבה ארוכה על הנושא ועד שהוא הגיע לגרעין, ללב העניין אני כבר הייתי נרדם, אבל אני לא הבנתי במה שונה הנושא הזה מנושא אחר.. אבא אמר שכולם בסוף מתים ושהוא עצמו לא יודע מה זאת אומרת… אנשים מספרים שכשאתה מת, אז הנפש עוזבת את הגוף.. הוא הוסיף ואמר: “תראה.. תנסה שלא לחשוב על זה, בבוא היום אתה כבר תבין את מה שתצטרך להבין”.. באותו הלילה אני זוכר את עצמי שוכב במיטה, ילד קטן עם כדור צמר תקוע בגרון, מנסה להבין למה אנשים מתים?, זו היתה הפעם הראשונה שהתחלתי לחפור לכיוון משהו. שכבתי במיטה על הגב וידיי שלובות מאחורי ראשי בוהה בתקרה ודורש מעצמי לא למות , פחדתי, זו היתה הרגשה מוזרה,לא נעימה. שקט מוחלט מלווה במחשבות שרר בחדר, מחשבות של מתי ההורים, חברים שלי ילכו ולמה הם צריכים ללכת ?…למה זה צריך להיות ככה? עם הזמן שעבר ועדין עובר, אני מבין שהנושא היה גדול מעליי לאותה התקופה , אבל עם זאת אני משתדל לזכור שבמוקדם או מאוחר אני אצטרך להיכנס לשם.. בינתיים אני יכול ללמוד ממה שחוויתי, אם זה בחבר טוב שנפטר, סבתא שהלכה לעולמה, כלבה שיום אחד ברחה, סבא שהלך ואמא שנפטרה מוקדם מדיי לזמנה.. הם לא עזבו אותי, הם עדיין כאן. השאלה האמיתית היא כיצד אני בוחר להיסתכל על הדברים, העולם הצליח לגרום לי להרגיש שלמלות לוטו ולהתפלל לטוב זה לא משהו רע, חבר טוב אמר לאחר שאיבד את בת דודתו, שהכל יכול לקרות ושלהגיד הלוואי או שאני מקווה לטוב, זאת לא אמונה רעה, אני לא רוצה לומר שהפכתי אפטי אבל למדתי לחיות עם המוות. כמה שאני לא יסכים ואתנגד.. לכל התחלה יהיה סוף, זה המצב ויש להיתרגל “בינתיים”, אז עם כל אלו שהלכו לי.. נשאר הזיכרון והרצון לא ליפול ולהמשיך לחיות בכל יום ויום .
