היא שכבה בצד של המיטה ואני לידה, מביט בתיקרה. אני מסובב את ראשי שמאלה ורואה את גבה חצוי בין האויר לשמיכה, נושם ומחזיר באנחה את ראשי אל התקרה. אני שומע את הנשימות שלה, אני יודע שהיא ערה שהיא לא עצמה עין ונרדמה. התקרה מתחילה לאט לאט להיפתח בתוך החושך, כל הכבלים מופיעים, צצים מתוך הלילה, אור שוטף מתחיל להתגלות בתוך החדר,כל הכוכבים אחד אחרי השני נכנסים בשקט ומסתובבים לאט סביב המיטה. אני רואה אותה, אני רואה את הכוכבים כיצד הם יורדים לאט ועולים חזרה, אני מרגיש שהחדר מנסה להתרומם ואיך שהיא עדיין עושה עצמה ישנה. אני מתחיל להרגיש את כח המשיכה, איך שהוא מפסיק להשפיע עליי, אני מצליח להשתחרר ממנו, להתנער ממנו, ויחד איתי החדר משתחרר ואיתו המיטה, המיטה עולה אל התקרה מתחילה נמשכת אל תוך הלא נודע. הכוכבים סוחבים, זזים, משתנים, נעלמים לצד המיטה במהירות, המיטה מתרוממת וצוללת, עוברת, חותכת, דורכת, ומתנגשת בשמיים. שניינו שכובים, שותקים, עיניי מבריקות ועינייה עצומות, מולינו מתגלה שביל בוער, שביל זוהר, שביל ארוך מוצף בעמודים לבנים, עמודים המאירים לה את הדרך, כמו שהיא רגילה. מגוון כוכבים סגולים, אדומים, ורודים מלווים לה את הדרך, הכל עומד ולא זז. היא עדיין מנסה להירדם ואני מוקסם, מסובב את ראשי שמאלה נוגע בגבה, קומי תראי …. והיא ישנה?
