אני לאט לאט רואה אך אני נדפק, זה הכל בגללה, אני יודע שזה רק עשה לה טוב לראות אך דופקים אותי כל הזמן, היא יושבת שם בצד ומתחזקת מכל העניין, ואני.. שפעם היה זה שמתחזק, היום בגללה, אני רק נדפק. אני מבין שהסיפור נראה כמו סיפור המתחיל ברע, מתחיל בסיפתח קצר של התבכינות ואז… דחיה, בואו נאמר שאם אני יודע כבר את הסוף אז למה לי לספר את ההתחלה? לאחר “ההתחלה” חזרנו הביתה, נכנסתי לשירותים וסגרתי את הדלת, עמדתי שם מפליץ ומשתין מרים את ראשי ומוריד באנחה קצרה, יצאתי לסלון הבית, נשכבתי על הספה, פתחתי טלויזיה ממש כמו “בטלן” (אני חותם אבטלה ומקבל פיצויים מהעבודה האחרונה שלי, החלטתי שעכשיו במצב הנתון, אני חייב להשקיע בעצמי,ככה… למען העתיד שלי, קצת טלויזיה, קצת שעות של להרים את הרגליים באויר, לעשות קצת חושבים עם עצמי, אני מאמין שלכל אחד מגיע הזמן בוא הוא נאלץ לעשות את “השיחת נפש” הזאת : מטרות והשאלה כיצד אני “מתקדם/ממשיך מפה”). ואז היא צעקה: “די נשבר לי אני לא יכולה יותר!!, אני לא מסוגלת לחשוב כבר עם הריח הזה ולמה אתה משתין ולא מעלה את הקרש!?!?”, אמרתי: “שכחתי ואני מצטער זה לא יקרה עוד הפעם” והחלפתי ערוץ בטלויזיה. היא אמרה: “כמו הריח של הנאדים המסריחים שלך לא יקרה עוד הפעם..”,למה היא עוד פעם מזכירה את הריח של הנאדים שלי??. “מה??” שאלתי, והיא אמרה: “הפלוצים שלך אני מבקשת שלא תעשה אותם יותר..”, תראי אמרתי: “זה משהו שחייב לצאת באיזשהו שלב..הייתי בטוח שאת מבינה כיצד הדברים עובדים..” והיא צעקה מהאמבטיה: “ומה עם הריח הזה שאתה מוציא מהגוף?? אני לא יכולה איתו יותר”, “זה כבר מערכת פרה סימפטטית” עניתי : “אני לא יכול לשלוט בריח שיוצא לי…כאילו יש דאודורנט אבל…..”, “אבל אתה יכול לשלוט באוכל ובירקות האלה שאתה אוכל…” היא אמרה… אני יודע שזאת היתה עקיצה נגד אמא שלי ונגד האוכל שהיא מכינה, היא ואמא שלי אף פעם לא הסתדרו, היא הייתה אומרת שאמא שלי טיפשה, ואמא שלי הייתה אומרת שחברה שלי לא מבינה שום דבר מהחיים שלה, בקיצור שתיהן היו אותו דבר… “אני לא יודע מה מרכיב את תרכובת הפחמן הנודפת לי מהישבן ואני אינני מסוגל לחשוב על הסיבות הגורמות לבטן שלי לנפוח ברמת חריפות גבוהה שכזו”.. “טוב אם אתה לא מסוגל אז גם אני לא מסוגלת”…החזירה בתגובה.. “מה זאת אומרת” שאלתי בפחד, “זאת אומרת אני עוזבת”..למה היא אומרת שהיא עוזבת אותי, זרקתי את השלט על הספה והתרוממתי במהירות ובתמימות מטומטמת מהספה וניגשתי אל חדר האמבטיה. “את עוזבת אותי בגלל הפלוצים שלי???” שאלתי, שקט קצר, הסתכלתי על עצמי מהצד וראיתי כמה מגוחך אני נראה… “לא, אני עוזבת בגלל שאני לא יכולה לסבול יותר”. היא הסתכלה במראה, הביטה בעיניי זרקה את המגבת על הריצפה ויצאה מהדירה. בהיתי בדלת הדירה שנשארה פתוחה, החתולה שלה השתכשכה לי ברגל וחשבתי לעצמי: זה מובן מאליו שהיא אמורה לאהוב את הפלוצים שלי, היא הייתה צריכה עד עכשיו להתרגל ולקבל אותם בדיוק כמו שאני התרגלתי לחתולה השחורה והמסריחה שלה, לנחירות שלה בלילה, ולכוסות שהיא שמה בלי תחתית על השולחן הסיני והעתיק שקיבלתי בירושה מסבא שלי זיכרונו לברכה..מה היא עשתה איתי?….היא תמיד קיבלה את מה שהיא רצתה, תמיד היתה לה את האפשרות לצפות למשהו שיבוא, והנה הוא הגיע. אני לאט לאט נדפק, זה הכל בגללי, אני יודע את זה עכשיו כי זה עושה לי טוב…יכול היה להיות הרבה יותר גרוע…
