שלום בחילה ובוקר טוב לאהבה, זה מה שחבר שלי היה אומר, בימים קשים זה מזכיר לי רכבת הרים כי כמות העליות מעולם לא היתה שווה לכמות הירידות, אתה עולה פעם אחת וכל הזמן נופל, ההתהפכות הזאת של הבטן היא כמו אהבה רעה, אבל מספיק עם האופטימיות. יובל אמר את זה כשישבנו ביחד ראינו טלויזיה, היינו שיכורים כמו מדי פעם בשנה כשאנחנו חוגגים את החיים הטובים בעזרת יציאה מהשגרה עם וודקה נקייה קצת בוטנים וקבוקים, יש לנו פעם בשנה את היום שהוא כולו סיבה למסיבה, זה רק אני והוא יושבים ומעדכנים אחד את השני על מה שהיה. הוא מספר לי על העבודה החדשה והאישה המתוקה שלו ואני מספר שאצלי כלום לא השתנה. הוא סיפר לי על אך שעוד מעט יוולד לו ולשירה ילדה ואני התלהבתי וטענתי שזו היא היצירה הכי גדולה. הוא אומר שהכל טוב ואני אומר מה כבר יכול להיות רע, וככה זה מדי שנה, תענוג. שמענו את הדלת נפתחת בטריקה ושירה נכנסה והתחילה לדבר, היא אמרה: “יובל זה החבר המטומטם שלך אני כבר לא מבינה אותך לפעמים..” יובל שאל “מה קרה מתוקה למה חזרת עכשיו?”, היא ענתה כשהיא עדיין בכניסה : “אני לא מבינה למה לך, למה אתה צריך להיות איתו ולעזור לו הוא רק עושה לך צרות כל הזמן”, ואז נכנסה אל החדר, הסתכלה על שנינו והשתתקה. ישבנו אני ויובל על הספה ושירה עמדה מולנו, שלושתנו נראנו מבולבלים, שירה הסתכלה על יובל ויובל עשה פרצוף של מבין ואני לא הבנתי מה קורה. אמרתי לשירה שלום, והיא הסתכלה על יובל, הסתובבה ונכנסה אל חדר השינה, יובל היה נראה מבולבל, הוא הסתכל עלי במבט אחר ואמר, “אני חושב שכדי שנחתוך להיום כי שירה לא מרגישה טוב..” טוב אמרתי, שתיתי עוד שלוק אחד, קמתי, ואמרתי: “בי אחי שלי נתראה עוד שנה”, הוא חייך, חיבקתי אותו לשלום ויצאתי.
