קוראים לי אדם, זה היה ביום אחד, אני לא זוכר מתי..אני עוצר עצמי לשניה מנסה להירגע, הנשימה שלי מהירה.. אני מרגיש שאני נחנק, הלב שלי דופק, מקווה שהיא קוראת מחשבות, מתעשת על עצמי וחוזר להכרה, בודק שזה אני ,נוגע בפנים ממשש את הגוף, הראש במקום הגוף נמצא הידיים מנגנות.. אז איפה אני , איך הגעתי לכאן אני לא זוכר, אני מנסה לשחזר אבל הגוף שלי רועד, אני לא מצליח לשלוט עליו, לגרום לו לעצור, לא יכול לחשוב עם הקור הזה שחודר לי לעצמות ומקפיא לי את הראש, אני מרגיש שאני לא נמצא.. שאני הולך על התקרה ושהראש שלי מתפוצץ מרוב לחץ. הכל שטויות אני זורק את הפחד, מניח את ידיי בצדי הגוף ומתחיל לרוץ. אני רץ בשיא המהירות, אני רץ, לא אכפת לי לאן ולא אכפת מתי. לא אכפת לי להיתקע בקיר ושיישברו לי כל העצמות רק שאני אזכר. אני רץ, רוח לא חותכת אותי, אני לא מרגיש שום דבר על פניי, אני לא מרגיש שאני זז בכלל, לאן הרעש נעלם??אך הגעתי לכאן? מה קורה פה? אני פותח את העיניים..הכל מוזר אין שמיים אין אויר אין פה כלום הכל ריק, רק אני ואותי שאמור להציל את עצמי.. אני לא מבין ולא מרגיש. מסביבי הכל מסובך וקודר,הכל שחור ואפור ,העיניים שלי מנסות להתרגל לצבעים, אבל חוץ מהזיות, כל מני צורות שצצות לי בחושך, צבעים ירוקים סגולים, של קווים ארוכים, משולשים מוזרים שמלווים אותי, אני לא רואה כלום. אני מתחיל להתקדם, אני לא יודע לאן אני הולך , הצעדים שלי קטנים וסגורים, אני מוריד את ידי, מנסה לאחוז במשהו, אך אין שום דבר מסביבי, אני מנסה לגעת בריצפה אבל היא לא ישנה, זה כאלו שאני הולך על אוויר… הפרנוייה מנסה להשתלט אבל אני דוחף אותה הצידה, הלב שלי דופק מהר ואני צועק עליו להפסיק, אני מרגיש שאני נמצא במקום בלי זמן בלי עתיד הווה ועבר, זה מטריף אותי… אני ממשיך ללכת ועוצם את העיניים, לוקח נשימה ארוכה, אוסף את כל האוויר שאני יכול למצוא לריאות ומשחרר לאט.. אני עוצר ופוקח את עיניי, הכל פתאום נראה יותר מסודר, יותר ברור. אני רואה לאן אני הולך, אני יודע מה אני עושה, אני מרגיש שאני בשליטה, שאני מעל הכל. אני מביט על עצמי מהצד, מרים את היד ומוריד את היד. עדיין חשוך אבל הכל זורח, אפשר לראות את הדרך ואני רואה את הכיוון, העברתי יד בשיער, התכופפתי, זינקתי כלפי מעלה והתחלתי לעוף..באותו רגע הבנתי ש…
